Skip Navigation Links
דף הבית
הכר את המכון
שירותי המכון
תרומות
הזמנת שירותי השגחה / ציוד
מחלקת השתלמויות והרשמה לקורסים
צפייה בכנסים וקורסי המכון
מחלקת מחקר
ארכיון פועה
שות און-ליין
התיעצות עם בוגרי המכון
מאמרים, פרשת שבוע, שמיטה, ואקטואליה.
טפסי רישום ומידע
אלבום תמונות
סקר מכון פועה
לוח אירועים שבועי
צור קשר
הצטרף לרשימת תפוצה
מוקדש לעילוי נשמת
צביה בת אברהם וזלדה ז"ל

שלום מאיר בן ישראל ורבקה ז"ל

  

English

France

ברוכים הגולשים!

הנהלת
מכון פוע"ה

 

  Skip Navigation Links



מאמר מס' 10
אסרו עצמם משום כתם ואח"כ נמצאת טהורה
הרב ליאור שגב - רב משיב במכון פוע"ה
...
שאלה שאנו נשאלים לעיתים קרובות במכון פוע"ה – אשה ראתה כתם וחשבה שהנה - מתחיל המחזור. לאור זאת בני הזוג אסרו את עצמם זה על זה במעשה (הפרדת מיטות, לא נגעו זב"ז). אח"כ נמצא שהמחזור לא התחיל (והכתם היה פחות מגריס או נראה על דבר שאינו מקבל טומאה) - מה דינם?
תשובה:
·         יסוד הדין:
בגמ' כתובות כב.
בעא מיניה שמואל מרב: אמרה טמאה אני, וחזרה ואמרה טהורה אני, מהו? אמר ליה: אף בזו אם נתנה אמתלא לדבריה - נאמנת. תנא מיניה ארבעים זימנין, ואפ"ה לא עבד שמואל עובדא בנפשיה
רש"י: אמרה טמאה אני - אמרה לבעלה נדה אני. טהורה אני - לא הייתי נדה. לא עבד שמואל עובדא בנפשיה - פעם אחת אמרה לו אשתו כן ונתנה אמתלא לדבריה ופירש הימנה עד שטבלה.
·         אמתלא כאשר עשתה מעשה:
ברם המשיך השו"ע וכתב:
'אבל אם ראוה לובשת בגדים המיוחדים לימי נדותה, ואח"כ אמרה: טהורה אני, אע"פ שנתנה אמתלא לדבריה, אינה נאמנת'
מקור ההלכה ברמב"ן שכתב שראיה מהגמ' בכתובות[2] שהוחזקה נדה בשכנותיה בעלה לוקה עליה משום נדה. קמ"ל שאין לו לסמוך עליה בכה"ג. אלא שהטור הקשה על דברי הרמב"ן, אם במצב שאמרה בפירוש "טמאה אני" וחזרה בה משום אמתלא  - נאמנת, כ"ש במקום שלא אמרה דבר?[3]
הב"י כתב שהרשב"א הרגיש בקושיא זו, ותירץ שכיוון שעשתה מעשה ללבוש בגדי נדה, כל שחזרה בה הרי היא כמכחשת דבריה ואינה נאמנת.
·         עיון בדברי הראשונים:
יש לעיין בדברי הראשונים בסוגיא, כדי לעמוד על מחלוקתם והשיטות השונות. ויש לעיין בגדר לבשה בגדי נידות האם הגדרתה כנדה זה מדיני:
א.       ראייה - הוכחה חזקה לכך שהיא ראתה דם נידות, ומסתבר שמי שלובשת בגדי נידות הרי היא רואה דם.
ב.       עדות – הגדרתה כנידה נובע מדיני העדות, אנן סהדי שהאשה נדה, וזה כעין עדות שהאשה נדה.
ונפק"מ בנד"ד, שאם נאמר שזו ראייה, הרי הכא שאנו יודעים שהיא ראתה כתם ולא מכחישה מאיתנו, אלא אנו אומרים שהמעשה היה בטעות - היא מותרת. ברם אם זה גדר של עדות שהתורה נתנה לה, הרי היא נשארת באיסורה.
וז"ל הר"ן כתובות ט:
מיהו אם הוחזקה נדה בשכנותיה דאמרי' בסוף קדושין (דף פ א) דבעלה לוקה עליה משום נדה אפי' נתנה אמתלא לומר לא לבשתי בגדי נדות אלא מפני כך אינה נאמנת דכיון דבעלה לוקה אלמא כנדה משוינן לה'
משמע מדברי הר"ן שכשעושה מעשה יש כאן גדר של עדות שמכילה עליה שם נידות וזה בלשונו "משוינן ליה" – היינו אנחנו משווים אותה כנדה משום שלבשה בגדי נידות. ועיון בדברי הטור מחדד את ההבדלים בין הראשונים, וז"ל:
כתב הרמב"ן הוחזקה נידה בשכינותיה ואח"כ אומרת טהורה אני אפי' נותנת אמתלא לדבריה שאומרת לא לבשתי בגדים אלו אלא שלא תטרידני עכשיו כי לא הייתי בריאה אינה נאמנת ע"כ ר"ל כיון שראינוה לובשת בגדי נידותה הוי כאילו ראינו שראתה שאז אינה נאמנת לומר לא ראיתי'
מדברי הטור ממשמע שבגדי נידות הם מדיני עדות שראתה דם, ברור לנו שראתה (אנן סהדי), ולכן אינה יכולה לחזור בה ע"י אמתלא. וע"ז מובנת קושית הטור:
'ותימה הוא וכי עדיף הוחזקה נדה בשכנותיה מכשאומרת בפירוש טמאה אני שנאמנת שוב לומר טהורה אני ע"י אמתלא'    
כלומר  - אם נימא שבגדי נידות הם מגדר עדות (ולא ראיה כדלהלן) לנידות, הרי אין לך נאמנות גדולה מפיה!! ותי' הרשב"א (שהרגיש בקושיא זו) שקורה שאשה מפני הבושה אומרת טמאה אני, אבל ללבוש בגדי נידות, זה אינה עושה[4]. וכיוון שעשתה מעשה הרי זה ראיה חזקה לכך שהיא נדה יותר מאשר אם אמרה בפיה. לפי הרשב"א הגדרתה כנדה אינה מפני נאמנותה, אלא מפני שזו ראייה והוכחה חזקה לכך שראתה דם נידות, ולכן לא דמי לאמרה "טמאה אני"[5].
ונראה שבשיטת הטור זו אזיל ג"כ המ"מ (איסו"ב פ"ד ה"י):
נתבאר פ"א שהאשה שהוחזקה נדה בשכנותיה בעלה לוקה עליה משום נדה ומפני כן כל שהוחזקה אינה נאמנת לומר טהורה אני ואפילו נתנה אמתלא לדבריה ...למה הדבר דומה למי שידענו שראתה ואמרה לא ראיתי שאינה נאמנת'
הרי שבגדי נידות הם "אנן סהדי" על מצב הנידות, ולכן לא מהני האמתלא.
ואם כנים דברינו יוצא שיש כאן מחלוקת ראשונים:
א.       שיטת הר"ן הטור והמ"מ שבגדי נידות הם מגדר נאמנות
ב.       שיטת הרשב"א שלבישת בגדי נידות הם מגדר ראייה לכך שהיא נדה
 ולפ"ז מובנים דברי המאירי:
ומכל מקום אם הוחזקה נדה בשכנותיה על ידי לבישת בגדי נדות אע"פ שאם אמרה ספרתי וטבלתי נאמנת אם אמרה לא נטמאתי יראה שאינה נאמנת אף באמתלא שהרי משהוחזקה הויא ליה כודאי נדה ללקות עליה כמו שיתבאר בפרק המדיר ואין דרך לעשות מעשה המחזיקה בנדה משום אמתלא וכן כתבוה גדולי הדור אלא שנראה לי שהכל לפי חזק האמתלא'
נראה ששיטת המאירי היא דווקא לפי הרשב"א שזה מדיני הראיות, אבל אם נימא שיש כאן נאמנות הרי מה לי אמתלא חזקה או לאו?!
וכן לפי שיטת הרשב"א מובנים בדברי הש"ך סק"ה שכתב שבמקום שלא יכלה לומר טמאה אני לך, גם אם לבשה בגדי נידות מהני אמתלא. ואם נימא שהוי נאמנות, הרי מה לי אם יכלה לומר: "טמאה אני לך"?, אך אי נימא שזה מדין ראיות, הרי אין הראייה חזקה כ"כ כיוון שלא היה לה אפשרות אחרת.
ולפי דברינו בפתיחה הרי שלפי שיטת הטור, המ"מ והר"ן בנד"ד ישארו אסורים גם אם ברור שהכתם טהור, ואילו לפי שיטת הרשב"א – כיוון שברור שהראייה היא טהורה, הם מותרים.
·         בירור הנאמנות:
ויש להקשות על דברינו – שאם נאמר שבגדי נידות הוי מדין נאמנות, מה שונה נאמנות בגדי נידות שאי אפשר לחזור בה באמתלא, מאמרה: "טמאה אני" שיכולה לתת אמתלא?!
ומצאתי ע"ז תי' בשו"ת דברי חיים ח"א סי' לא
"ותו נראה לי לומר דבכאן לא מהני אמתלא טובה דהנה לפי מה דמבואר דגבי עדות אינו יכול להחזיר ולהגיד אפילו נותן אמתלא טובה מאוד וכמו אנוסים היינו מחמת נפשות אפילו הכי לא ורק היכי דדבריו הם רק משום חתיכה דאיסורא מהני אמתלא ואם כן לפי זה לפי מה דמבואר בתשובת הר"ן ז"ל בסי' מ"ז דחוץ לבית דין יכול העד לומר מבודין היינו אבל בבית דין אינו יכול לחזור ולהגיד אפילו בדבר דאין צריך בית דין לקבלת עדותו מ"מ אינו יכול לחזור אחר גמר עדותו ...
ואם כן לפי זה יש לומר דהא דאם לבשה בגדי נידות לא מהני אמתלא דהוי כגמר עדותו דהא בעלה לוקה על ידי זה ואם כן משום הכי אינו חוזר ומגיד ולא מהני שום אמתלא אולם כל זה באשה דהיא נאמנת מטעם עד כמבואר בתוס' גיטין [דף ב' ע"ב ד"ה ע"א] דכל עד אחד יליף דנאמן במקום דליכא חזקה מנדה ונגד חזקה לא ילפינן משום דהנה בידה להסיר החזקה ובידו נאמן מטעם בעל דבר אלמא הא דנאמנת האשה בספירה הוא מטעם עד ומשום הכי לא מהני [אמתלא] אם גמרה עדותה היינו שלבשה בגדי נידות דזה הוי כמו שנחקרה עדותן בבית דין דהא לוקין עלה משום נדה ומשום הכי לא מהני אמתלא'
ביאור דבריו – מצאנו שמקור דין נאמנות של עד אחד באיסורים הוא מנדה (וספרה לה), והעדות אינה רק להתיר אותה לבעלה אלא גם לאסור, ולכן כשעושה מעשה, הרי היא "גומרת עדותה". ואינה יכולה לחזור בה. ובזה שונה מאמרה "טמאה אני" לך שאינו גמר עדות[6]
 וכן הדברים מבוארים בשו"ת חת"ס יו"ד פז:
להנ"ל נ"ל דיש לחלק בין לובש' נדה ל"מ אמתלא כיון דמוחזקת לנדה וסוקלים עליה ל"מ אמתלא כיון שנאמנת שהיא נדה, אבל באמרה טמאה אני דאינה נאמנת רק מצד שווי' אנפשה מהני אמתלא'
ולפי סברא זו נוכל לומר שאם באנו לגדרי עדות ונאמנות, הרי יש לומר שגם בנדון דידן אולי יש מקום להקל. שכן דווקא כשעשתה מעשה ואיננו יודעים מהו טעמו, הרי אז הרי יש נאמנות במעשיה כעדות שהיא נאסרה ואינה יכולה לחזור בה. אבל אם כל מעשיה נבעו מכך שראתה כתם, ועכשיו התברר לה שאינה אסורה, הרי זה דומה לעד שהעיד בלא כוונה וטעה, כמו שמצאנו בשו"ע שבמצב כזה יכול לחזור בו[7]:
אחר שהעיד העד בבית דין אינו יכול לחזור בו...אבל בדבר שמוכיחו שטעה, כגון שהזקיקוהו בית דין להביא עדים שאינו רמאי, והלך והביאם, ואמרו להם הבית דין: יודעים אתם בו שהוא רמאי, ואמרו העדים: כן, ואמר להן הבעל דין: וכי אני רמאי, ואמרו: לא אמרנו אלא שאינך רמאי, שומעין לדבריהם האחרונים, משום דמסתמא אין אדם מביא עד להעיד חובתו'  
הרי פשיטא שכאשר עשתה מעשה, הייתה כוונתה על הכתם, ולכן הוי עדות בטעות, ולא מקרי חזרה בה ודבר חדש. ולא דמי שעדים שאינם יכולים לחוזר בהם, (כגון אנוסים היינו מחמת נפשות), שאז הם סותרים לחלוטין את אמירתם שהייתה בתחילה, ויוצרים עדות חדשה. משא"כ הכא שהם מסבירים את אמירתם[8].
ועוד סברא ע"פ דברינו היא דברי השו"ע שם:
'וכן בכל טעות שהעדים מצויים לטעות בו, נאמנים הם בעצמם, ואין בזה משום חוזר ומגיד'
הרי בנ"ד שהדבר מצוי שאשה תחשוב שהכתם הוא תחילת מחזור, בהחלט ניתן לומר שאמתלא שאין בזה חוזר ומגיד.
·         סיכום:
1.       האומרת טמאה אני לך אסורה על בעלה
2.       אם נתנה אמתלא לדבריה יכולה לחזור בה
3.       אם עשתה מעשה, כגון לבשה בגדי נידות – אינה יכולה ליתן אמתלא לדבריה
4.       לפי שיטת הרשב"א לבישת בגדים היא ראיה על הדם שאוסר, ולכן כל שאנו יודעים שהדם טהור – יכולה לחזור בה
5.       לפי שיטת הטור לבישת בגדי נידות היא מדין נאמנות ועדות
6.       מצאנו שעד יכול לחזור בו ואין בזה חוזר ומגיד כאשר לא גמר עדותו, או כאשר הוא אינו סותר את תחילת דבריו או כאשר הטעות מצויה – ולפ"ז גם בנד"ד יכולה לחזור בה.
7.       ניתן להסתמך על המאירי שכתב שכל שיש אמתלא חזקה ניתן לחזור בה אפי' עשתה מעשה.
8.       לסיכום: אשה שראתה כתם וחשבה שבזה מתחיל המחזור, ואסרו את עצמם על ידי מעשה. ואח"כ התברר שהכתם לא "התפתח" למחזור – אם מדובר בכתם שאינו מטמא, בני הזוג מותרים.


[1] יו"ד קפה ד"ה "ומ"ש ואם נותנת אמתלא"
[2] עב.
[3] ובשו"ת יביע אומר ח"ד יו"ד סי' יד הביא את דברי רב אחא משבחא (בספר האשכול) שפסק כטור שאין לחלק בין הוחזקה נדה ללבשה בגדי נידות שיכולה לחזור בה ע"י אמתלא
[4] וביאר הב"ח שהטעם הוא שהרי יכלה לעשות "מעשה קטן יותר" של אמירת טמאה אני.
[5] וכ"כ האגרו"מ יו"ד ד, יד – שאמירתה טמאה אני היא מגדר חתיכא דאיסורא או מגדר נאמנות של עד אחד, משא"כ הוחזקה נדה שהוא מדין וודאי, שלא הייתה לובשת בגדי נידות אם לא הייתה רואה. ונשאר בצ"ע על קושית הטור, כיצד השווה בין עשתה מעשה לאמרה טמאה אני, ותימה על הגאון כיצד לא חילק כדברינו.
[6] כידוע נחלקו האחרונים האם טמאה אני איסור מדין שוויא אנפישיה חתיכה דאיסורא או מדין נאמנות, מ"מ לפי דברינו נאמנות זו אינה בגדר גמר עדות (שהרי לכו"ע מהני אמתלא)
[7] שו"ע חו"מ כט א
[8] וכן כתב השו"ע שם בהמשך דבריו שכל שאינו סותר את דבריו הראשונים, אלא הדברים סתומים ויכולים להתבאר – אין זו חזרה.
 

 

     

      
Created by : Media-Line.co.il | מכון פועה | Info@Puah.org.il | 026515050