Skip Navigation Links
דף הבית
הכר את המכון
שירותי המכון
תרומות
הזמנת שירותי השגחה / ציוד
מחלקת השתלמויות והרשמה לקורסים
צפייה בכנסים וקורסי המכון
מחלקת מחקר
ארכיון פועה
שות און-ליין
התיעצות עם בוגרי המכון
מאמרים, פרשת שבוע, שמיטה, ואקטואליה.
טפסי רישום ומידע
אלבום תמונות
סקר מכון פועה
לוח אירועים שבועי
צור קשר
הצטרף לרשימת תפוצה
מוקדש לעילוי נשמת
צביה בת אברהם וזלדה ז"ל

שלום מאיר בן ישראל ורבקה ז"ל

  

English

France

ברוכים הגולשים!

הנהלת
מכון פוע"ה

 

  Skip Navigation Links



מאמר מס' 11

חומרת בנות ישראל בזמן הזה

הרב אריה כץ - רב משיב במכון פוע"ה

... 


הערה חשובה לקורא!

אין מדרכו של מכון פוע"ה להגיב באופן ישיר כנגד אדם כזה או אחר. אולם, מכיוון שבשנים האחרונות נוצרה אי הבנה בציבור הרחב באשר לדין שבעה נקיים, ובהשראתו של רופא מסויים, יש חושבים שמדובר רק בהחמרה ולא בדין גמור שלא ניתן לבטלו, והיות וטענותיו של אותו רופא נמצאות באתרי אינטרנט שונים, והוא כביכול כתב ביסוס הלכתי לדברים, הרי שאין לנו ברירה, אלא לפרסם באופן מפורט את ההסבר ההלכתי והרפואי כנגד דבריו.


 ...

א.      פתיחה

מדין תורה, ישנם שני דינים שונים בנוגע לאיסור אישה לבעלה: האחד הוא דינה של האישה הנידה, שרואה דם בזמן שבו הוא אמור להגיע, ודינה שהיא אסורה למשך שבעה ימים, ובסוף היום השביעי בודקת שפסק הדם וטובלת לערב. הדין השני הוא דינה של הזבה, אשר ראתה דם בזמן בו הוא אינו אמור להגיע, ודינה שאם ראתה יום או יומיים, עליה לחכות יום נקי אחד ולטבול, אולם אם ראתה שלושה ימים ומעלה, עליה לספור שבעה ימים נקיים ורק לאחריהם לטבול.

ברם, מזה כ-1,700 שנה לפחות, נהגו נשות עם ישראל בכל מקום, להתייחס לעצמן כאל 'זבות גדולות' שצריכות שבעה נקיים, בכל מקרה בו יצא מהן דם, וכמאמר הגמרא: "אמר ר' זירא: בנות ישראל החמירו על עצמן, שאפילו רואות טיפת דם כחרדל - יושבות עליה שבעה נקיים". תקנה זו בוצעה בשני שלבים: בתחילה, תקנת רבי יהודה הנשיא בשדות ולפיו כל אישה שרואה דם שלושה ימים ברצף דינה כ"זבה גדולה" ועליה לשבת שבעה נקיים, ולאחר מכן דברי ר' זירא, ולפיהם בכל מקרה של ראיית דם ישנו צורך לשבת שבעה נקיים.

כך גם נפסק להלכה בשולחן ערוך בתחילת הלכות נידה (סימן קפג סעיף א):

"אשה שיצא דם ממקורה, בין באונס בין ברצון... ואפילו לא ראתה אלא טיפת דם כחרדל, יושבת עליו שבעה נקיים".

במשך כל השנים הללו, היה דין זה פשוט וברור ללא כל ערעור ופקפוק. דא עקא, שבשנים האחרונות מספר גורמים, אשר לטענתם עושים זאת מתוך יראת שמיים, מנסים לעורר רעש ציבורי על מנת לגרום לביטולה של הלכה זו, הן בקרב פוסקי ההלכה והן בקרב הציבור הרחב. כל עוד היה מדובר בפולמוסים עיתונאיים, אשר אין להם ערך תורני, אין מקום להגיב בתשובה הלכתית מפורטת ומנומקת[1].

אולם מאחר ואחד מראשי הנלחמים בעד ביטול שבעת הנקיים בעם ישראל, ד"ר דניאל רוזנק, כתב מאמר מפורט, ובו טענות הלכתיות ורפואיות אשר נראות לכאורה רציניות ונכוחות, הרי שחוסר תגובה לטענותיו עלול לגרום למחשבה המוטעית שיש ממש בטענותיו, ולכן ישנה חובה להתייחס לטענותיו אחת לאחת ולהתמודד איתן בפן ההלכתי והרפואי, וזוהי מטרתו של מאמר זה.

ב.      הגדרת נידה וזבה

ראשית יש לציין, שכל הצעתו של מחבר המאמר (כפי שגם הוא מודה בכך), מבוססת על שיטת רש"י (ערכין ח ע"א ד"ה פתח ועוד), הרמב"ן (הל' נידה פ"א ועוד) והטור (יו"ד סימן קפג) ולפיהם אישה יכולה להיעשות זבה, רק אם ראתה דם בימים השמיני עד השמונה עשר שלאחר ראיית דם הנידות הקודם. לפי שיטה זו, חישובם של ימי הנידה והזיבה איננו מסובך ביותר. לעומת זאת, לשיטת הרמב"ם (הל' איסורי ביאה פ"ו הל' א-ו), לפיה דיני הנידה והזבה הינם בזמנים קבועים של שבעה ימים ואחד עשר יום למשך כל ימי חייה, הרי שחשבונות הנידה והזבה הינם מסובכים ביותר, ומי שירצה להקל ראשו בגזירת חכמים ולעמוד בדין דאורייתא, כמעט ודאי שיגיע לעבור על איסורי כרת. אמנם כבר כתבו המגיד משנה (על הרמב"ם שם) וספר החינוך (מצוה קפב) על שיטת הרמב"ן שהיא עיקר, אולם בהתחשב בעובדה ששניהם היו מתלמידי בית מדרשו של הרמב"ן, אין בכך כל הוכחה. הבית יוסף עצמו (יו"ד סימן קפג) הביא את שתי השיטות בלא להכריע ביניהן. הש"ך (סימן קפג ס"ק ד) הכריע כשיטת רוב הראשונים, אולם הלבוש (סימן קפג) הלך בדרכו של הרמב"ם. ישנם סימנים לכך, ששיטתו של הרמב"ם הייתה שיטה מרכזית עוד בתקופת הגאונים. הרשב"א בחידושיו למסכת נידה (נד ע"א ד"ה ור"ח, אף שאינו מסכים עם שיטה זו) מביא שזו שיטתו של רבנו חננאל. בפירוש הרב קאפח למשנה תורה של הרמב"ם (הלכות איסורי ביאה פ"ו הל' ה) כותב שזוהי קבלת הגאונים, ומביא לכך הוכחה מדבריו של רב שרירא גאון[2], כך שגם אם הכף נוטה לצד הרמב"ן וחבריו, אי אפשר להתייחס אל שיטת הרמב"ם כשיטה דחויה, וזה מקשה מאוד על האפשרות לדון בכלל בשינוי ההלכתי המוצע[3].

בכל מקרה, וכפי שנראה לקמן, אין שום מקום להקל בדין זה, גם לשיטת מרבית הראשונים.

ג.       תקנה ומנהג

מחבר המאמר מניח שדיני נידה המקובלים היום, שעל פיהם כל אשה שרואה דם נחשבת כזבה ולא כנידה, מבוססים על חומרא דרבי זירא. לפי גישה זו הוא מביא מספר סימוכין לטענתו שחומרא דר' זירא איננה תקנה אלא "מנהג בנות ישראל", ועל כן ניתן לבטלה ביתר קלות. לטענתו, אף אם מדובר בתקנה, ישנם טעמים ראויים שבעטים מבטלים תקנות, והוא מביא רשימה ארוכה של דינים שבטלו במשך השנים, זאת למרות קביעתו של הרמב"ם (הל' ממרים פ"ב הל' ב) שאין בית דין יכול לבטל תקנה שפשטה בכל ישראל, אפילו בטל הטעם, אלא אם כן היה בית הדין המבטל גדול מבית הדין שתיקן את התקנה.

אולם אף לדבריו של מחבר המאמר, ולפיהם מדובר במנהג ולא בתקנה, הרי שגם הוא מודה שתקנת רבי בשדות, ולפיה בכל מקרה שאישה רואה דם במשך שלושה ימים רצופים, עליה לשבת שבעה נקיים, הינה תקנה ולא מנהג. ממילא, במרביתם המוחלט של המקרים, ובודאי כמעט בכל המקרים אותם מכנה מחבר המאמר "עקרות הלכתית", ביטולה של חומרא דר' זירא לא יועיל ללא שתבוטל גם תקנתו של רבי. אמנם תקנתו של רבי הייתה רק בשדות, אותן מקומות הרחוקים ממרכזי ההוראה (ולפי שיטה אחרת – במקום מסויים שנקרא 'שדות'), והיה מקום לומר שבימינו, בו ישנם רבנים היושבים בכל מקום ומקום לא קיים חשש כזה. אך בנוסף על כך שלמעשה התקבלה תקנתו של רבי בכל ישראל בלא ספק ובלא מחלוקת, עיון בדברי הראשונים בהלכות נידה, כגון ברי"ף (שבועות ג ע"ב) ועוד, מעלה שדווקא בנושא מראות הדמים נתמעטה הבקיאות עוד בימי האמוראים, עד כדי כך שבימיהם של הראשונים כבר לא ידעו להבדיל בין מראות טהורים למראות טמאים, מה שמעלה חששות רבים באם לא נחמיר כתקנתו של רבי, ולאור זאת מובן מאליו שתקנתו של רבי חלה על כל קהילות ישראל, וכולנו כיום נחשבים ל"שדות".

גם דבריו, שיש לכאורה מחלוקת בין אביי לרבא בשאלה האם מדובר במנהג או בהלכה פסוקה, ומכיוון שכך הלכה כרבא שמדובר במנהג, נסתרים מדברי הרא"ש (נדה פ"י סימן ו), שכתב "דהך דרבי זירא הלכתא פסיקתא היא", וגם הרמב"ם בסדר התפלות שלו (סוף ספר אהבה) הביא את דברי ר' זירא אחרי ברכות התורה כדוגמא להלכה פסוקה. גם השולחן ערוך בתחילת הלכות נידה (יו"ד סימן קפג) פסק בצורה ברורה, שכל הרואה דם המטמא אותה, צריכה לשבעת שבעה נקיים ללא שום חילוקים.

עולה מכאן שמדובר בודאי בתקנה ולא רק במנהג. כל הדוגמאות שניתנו לביטול תקנות אינן דומות כלל לנידון דידן, שכן דוגמאות אלו מתייחסות לתקנות מחמת חשש שכבר איננו קיים[4], או למקרים בהם התקנה כלל לא התבטלה[5], ואילו בנידון חומרא דר' זירא, החששות שבעטיים תוקנה תקנה זו, שלעתים יחליפו בין נידה לזבה מחמת אי בקיאות במראות הדמים ועוד, קיימים גם כיום, ועוד ביתר שאת.

יתירה מכך, מעיון בדברי הראשונים, נראה שהם שללו כל אפשרות של הקלה בתקנה זו:

הרמב"ן בהל' נידה (פ"א אות יט) כתב: "חומרא זו שנהגו בנות ישראל הוכשרה בעיני החכמים ועשו אותה כהלכה פסוקה בכל מקום, לפיכך אסור לאדם להקל בה ראשו לעולם".

הרמב"ם (הל' איסורי ביאה פי"א הל' י) אמנם פתח: "כל הדברים האלו חומרא יתירה שנהגו בה בנות ישראל מימי חכמי הגמרא", אך מיד הוסיף: "ואין לסור ממנה לעולם".

יתירה מכך, הבית יוסף עצמו, מתייחס לימי שבעת הנקיים כאל איסור כרת לכל דבר, ללא חילוק בין הזמנים. בסימן קצו מובאת מחלוקת בין הראשונים מה המינימום של הבדיקות בשבעה נקיים המספיקות בדיעבד על מנת לטבול. אף שמרבית הפוסקים כתבו שבדיקה אחת מספיקה בדיעבד, הבית יוסף מסיים: "וכיון דכל הני רבוותא מספקא להו אין להקל בדבר שהוא ספק איסור כרת[6]".

ההצבעה על כך שבאמצע ימי התנאים לא נהגה חומרא זו איננה מפתיעה, שכן רבי היה בסוף תקופת התנאים, ור' זירא בתקופת האמוראים, וממילא אין זה קשור לתוקף ההלכה.

אף שמחבר המאמר הביא מספר תשובות מאחרונים שהצביעו על כך שמדובר במנהג ולא תקנה גמורה, מלבד העובדה שמדברי הראשונים שהבאנו עולה שאין זה כך ואין שום ספק שהאחרונים הנ"ל אינם חולקים על גישה מקובלת על כל הראשונים[7], הרי גם אותם אחרונים עצמם, לא הקלו בכך למעשה, אלא רק צרפו זאת כסניף לעיקר הדבר – בשו"ת גליא מסכת (יו"ד סימן ד) צרף זאת למקרה בו יש כתם במהלך השבעה נקיים (שאסור מדרבנן), והרב מסופק האם מדובר בצבע אוסר, שיש כאן עוד סניף להקל, בשו"ת דעת כהן (סימן פד) דן באפשרות הזו אך לא הסכים להקל בסופו של דבר, וגם המעיין היטב בקונטרסי שיעורים על קידושין (עמ' 309-311) יראה, שכל הדיון בחומרת בנות ישראל בא רק כדי לצרף עוד סניף להקל שהאישה תוכל לעשות הפסק טהרה אחרי ארבעה ימים ולא חמשה, שזו חומרה מתקופת הראשונים שלא נתקבלה בכל מקום, והיא עיקר הסיבה להתיר במקרה שלו, ואף שמדבריו בהמשך היה נראה לכאורה שיש מקום להקל בחומרא דר' זירא בכל מקום של ביטול פריה ורביה, סיים את דבריו במפורש שכתב זאת רק כסניף להקל, כלומר אין זו עיקר הקולא.

ולפי שראיתי שעוד לפני מאמרו של ד"ר רוזנק כבר טעו אחרים בדברי הקונטרסי שיעורים, אצטט את לשונו כדי להוכיח את דבריי.

בפתח דיונו בנושא, לאחר שהוא מביא שיש שהקלו במנהג שאינו דין גמור, הוא כותב כך:

"ונתעוררה אצלי לפי זה שאלה גדולה להלכה ולמעשה, אשר חמורה היא בעיני, דהנה הלכה פסוקה היא ברמ"א יו"ד סימן קצו ס"ק יא, שעכשיו אין לחלק בין שמשה עם בעלה ללא שמשה, וכל אשה שרואה אפילו כתם צריכה להמתין ה' ימים עם יום שראתה בו ותפסוק לעת ערב ותספור ז' נקיים עיי"ש ובאחרונים, ויש לדון איך הדין באישה שהרופאים אמרו לה שאם תנהג כן לא תתעבר לעולם, ואין לה שום עצה להתעבר אלא אם תתחיל למנות הז' ימים מקודם. ונסתפקתי כיוון דכל החומרה דז' נקיים בנדה אינו אלא מחמת מנהג שנהגו בנות ישראל, מסתבר לומר שבמקום שמנהג זה מונע ממנה הריון כל ימיה, ומלבד מניעת מצוות פריה ורביה של בעלה וגם מניעת חוטרא לידה ומרה לקבורה מונע זה גם השלום בית, ובודאי יש לומר דבאופן זה לא נהגו מעולם בנות ישראל בחומרא זו, ואם כן לשיטת הכסף משנה בפירוש הרמב"ם הנ"ל (לעניין המקום להקל במנהגים), אפשר שיש לה להתיר למנות הז' נקיים מקודם".

מפורש מדבריו, שכל הרצון להקל היה רק על הצד שתוכל להתחיל למנות את הז' נקיים לפני שעוברים חמשה ימים, אך לא לוותר על עצם מניין הז' נקיים.

גם בסוף דבריו, לאחר שדן בשאלה זו, ומצטט את דברי שו"ת גליא מסכת הנ"ל במלואם, הוא מסיים:

"כל זה איני אומר למעשה, רק להלכה לצרף לסניף להקל".

ואם כן, אין למעשה מי שהקל בחומרא דר' זירא מעולם, אלא אך ורק צירף את הסברא להקל לצדדים נוספים להקל.

ד.      התרת איסור דרבנן לצורך הבאת ילדים

לאחר שראינו שלמעשה יש להחמיר בדבר ואין אף פוסק שהקל בכך, עלינו לשאול מדוע בשעת הצורך לא ניתן לעבור על האיסור דרבנן של הצורך בז' נקיים אף לאישה נידה, על מנת לזכות בילד, הרי מצאנו שהתירו איסורי דרבנן מסוימים (כגון אמירה לנכרי) לצורך חולה שאין בו סכנה, וישנם פוסקים שהגדירו גם מצב של עקרות כחולה שאין בו סכנה, ובמקום צורך גדול התירו לעבור על איסורי דרבנן מסוימים על מנת לעבור טיפולי פוריות?[8].

על שאלה זו, ניתן לענות שלוש תשובות, אשר כמדומני כל אחת מהן יכולה לעמוד בפני עצמה:

1.      כפי שראינו לעיל, פעמים רבות מדובר בחשש גמור של איסור זבה מדאורייתא, לא מיבעיא לדעת הרמב"ם ולפיו למעשה בימינו כל אישה בכל דם שהיא רואה הינה ספק זבה, כיוון שאין אף אישה המונה סבבים של י"ח יום מרגע ראייתה הראשונה, הרי שגם לשיטות החולקות ישנם חששות רבים שבעטיים קשה מאוד לדעת את המצב במדויק – הן בשאלה מאימתי יש למנות את הז' ימי נידה, שכן ייתכן וחלק מהדם הוא טהור מדאורייתא, שהרי איננו בקיאים במראות הדמים, וכן ישנו בימינו בלבול רב בנושא ההרגשות[9], והן במקרים נוספים, כגון דימום ממושך (שהוא פעמים רבות הסיבה לאיחור הטבילה לאחר הביוץ, ולא רק ביוץ שמקדים) ועוד. מכיוון שכך, כל היתר בדבר זה עלול לגרום לנגיעה באיסורי כרת ממש. נראה שזוהי הסיבה, שהבית יוסף עצמו (כפי שהבאנו לעיל) התייחס לז' הנקיים ולבדיקות בהם כאל "איסור כרת" ללא שחילק בין המקרים השונים.

2.      אף אם נאמר שישנן פעמים שבהם בוודאות אין איסור דאורייתא, בסופו של דבר מדובר בתקנה שמטרתה הינה לצאת מידי כל חשש של איסור דאורייתא, ומקורה הינו מחמת ספק. מצאנו באחרונים, שאיסורי דרבנן שהונהגו מחמת הספק לביטול של דינים דאורייתא, הינם חמורים יותר מאיסורי דרבנן רגילים. וזה לשון הש"ך (יו"ד סימן קי כללי ספק ספיקא ס"ק יז):

"מה שיש בו חשש איסור דאורייתא, דהיינו שאסרוה רבנן לא מכח חומרא בעלמא, אע"ג דמדינא שרי, ורבנן אסרוה מכח דאיכא למיחש שמא יש בו חשש איסור דאורייתא בגופו, אע"פ שמדאורייתא מותר מטעם רובא וכה"ג, וחכמים אסרוהו מחמת המיעוט, הוי כודאי איסור דאורייתא, דהא אסרוה מכח אותו ספק".

כלומר כל גזירת חכמים שנבעה מחמת חשש שמא יש כאן איסור דאורייתא, שוב מתייחסים אליה כאל איסור דאורייתא גמור והיא חמורה מאיסור דרבנן רגיל, ולכן אף שספיקא דרבנן לקולא, ספק איסור כזה יהיה אסור, וכפי שממשיך הש"ך (שם ס"ק יח):

"הא דאיסור דרבנן ניתר בספק אחד דספיקא דרבנן לקולא, משום דבספיקא לא גזרו, היינו דווקא בדבר שעיקר איסורו רק מדרבנן, שגזרוהו אטו דבר אחר בלתי חששת איסור בגופו, כגון ביצת נבלה וציר דגים טמאים ובישולי עובד כוכבים ונולד ומוקצה וכה"ג, אבל בגבינה של עובד כוכבים וכה"ג שאפילו בלתי גזירת חכמים היה כאן חשש איסור, ע"י גזירת חכמים חשוב כאיסור ודאי"[10].

באותו אופן יש לומר בתקנת רבי בשדות ובחומרא דר' זירא, שהיות והמקור להן הוא מחמת החשש לבלבול בין זבה לנידה, הרי שגם אם נאמר שבדרך כלל חשש זה איננו קיים, יש להחמיר באיסורים אלו מעבר לאיסורי דרבנן רגילים, ולהתייחס אליהם כאל איסור דאורייתא לכל דבר.

ומצאתי, שבשו"ת מנחת שלמה (תנינא סימן עב) כתב במפורש כן:

"ומצינן נמי כעי"ז לענין גבינות עכו"ם, דכיוון שמחמת הספק עשאוהו חכמים כודאי ואסרו אף אם יודעים ברור שהעמידוהו בעשבים, תו לא מיקרי כלל ספק דרבנן, וכמו"ש הש"ך בסי' ק"י בדיני ס"ס אות י"ח, דעשאוהו חכמים כאילו ראינו להדיא שהועמדו בעור קיבת נבלה, וה"נ גם כאן הרי גם אם יודעים ברור שהיא נדה ולא זבה, אפי"ה החמירו וגזרו לעשותה ממש כזבה גדולה".

3.      מעבר לכך, היה מקום כלשהוא לדון בשאלה זו בעבר, שאז היו נשים שלא זכו לפרי בטן עקב איסור זה, אולם כיום, בו יש פתרון לכל אישה, ולא מצאנו אישה שאיננה יכולה להרות עקב בעיה של ביוץ לפני טבילה, דומני שעצם הדיון איננו מתחיל כלל. מחבר המאמר אמנם טוען שדרכי הפתרון הינן בעייתיות, אולם בהמשך דיונינו נצביע על הבעייתיות שבדבריו אלו עצמם.

ה.      שכיחות התופעה של ביוץ לפני הטבילה

בפסקה ארוכה ומפורטת, מעלה ד"ר רוזנק את העובדה שישנן נשים, שעקב חומרת ר' זירא (או ליתר דיוק, תקנתו של רבי), יטבלו לאחר הביוץ, ובכך לא יוכלו להיכנס להריון. מלבד העובדה שגם אם טענה זו הינה נכונה, ראינו לעיל שאין היא מהווה סיבה להתיר את האסור, מה עוד שיש לכך פתרונות במסגרת המותר, הרי שדומה שהטענה לגבי מידת שכיחות התופעה הינה מגמתית במיוחד, ומטרתה לטעת בלב הקורא את התחושה שלא יתכן שחז"ל יגזרו סבל על ציבור גדול כל כך.

בראשית סקירתו, מביא ד"ר רוזנק מספר שורות לגבי זמן הביוץ ו"חלון ההזדמנויות הפורה" לגבי כניסה להריון באותו חודש. מעיון בדברים עולה הרושם, שלא נדיר שגם אישה בעלת אורך מחזור סביר (28 יום) עלולה לבייץ לפני הטבילה. למעשה, והדבר עולה גם מניסיוננו במכון פוע"ה, מציאות שכזו כמעט ואיננה קיימת (מלבד במקרים של דימום ארוך). גם האמירה שחלון ההזדמנויות מתחיל כבר כ-5 ימים לפני הביוץ איננה מדויקת ומשקפת את המציאות באופן מעוות, שכן נדיר מאוד שחיי אישות מביאים להריון מעבר ליומיים שלושה לפני הביוץ, והזמן הפורה ביותר הינו ב24 שעות שלפני הביוץ[11] .

מעבר לכך, מביא ד"ר רוזנק נתונים, ולפיהם 22% מהמחזורים אצל כלל הנשים, הינם מחזורים שבהם חל הביוץ לפני טבילה. גם אם נתונים אלו הינם נכונים, הרי שמשמעותם היא גם הפוכה – ב78% מהמחזורים הביוץ חל לאחר הטבילה, לרוב בסמיכות אליה, כך שדווקא אותה חומרת בנות ישראל, היא זו שתרמה לעידוד הילודה בעם ישראל, משום שהטבילה, ובאופן פשוט גם חיי אישות תכופים יותר, היו מסביב לביוץ. לעומת זאת, אם היו הולכים לפי דין נידה דאורייתא, הרי שהטבילה הייתה מתרחשת כמעט תמיד שבוע ואף יותר לפני הביוץ, מה שהיה מקטין את הסיכויים לחיי אישות מסביב לאזור הביוץ.

עיקר טענתו של ד"ר רוזנק הינה שכ5% מהנשים לא תצלחנה להרות אם ישמרו על ז' נקיים. טענה זו מתבססת על כך שכ15-20% מהאוכלוסייה סובלים מקשיי פוריות, וכ20-25% מבעיות הפוריות באוכלוסיה הדתית נובעות מביוץ לפני הטבילה.

ד"ר רוזנק מסתמך בנתונים אלו, בין היתר, על מחקר שערכה ד"ר רונית חיימוב–קוכמן בקריית ספר, ולפיו נמצא שכרבע מהנשים שבאו לבירור פוריות, נמצאו כסובלות מביוץ לפני הטבילה. אינני מצוי בצורה מעמיקה בפרטי מחקר זה, וכיצד נתבררו הדברים, אולם עיון מעמיק בפילוח הסיבות לאי פריון הנובעות מהמחקר, מצביע על סימן שאלה גדול ביותר סביב אמינותו: מאותו מחקר, עולה שהגורם הזכרי, קרי בעיות בספירת הזרע, מהווה פחות מעשרה אחוזים מבעיות הפוריות שם. בספרות הרפואית מדובר על 30-40% של בעיות בזרע מכלל בעיות הפוריות, ובשנים האחרונות מדובר אף על אחוז גבוה הרבה יותר (מה שמתאשר גם מניסיוננו במכון פוע"ה), דבר המצביע על כך שאם לא נאמר שגברי קריית ספר ניחנו בפוריות יוצאת דופן, יש להעמיד בסימן שאלה את תוצאות המחקר כולו[12].

טענה זו כלפי המחקר הנידון מקבלת משנה תוקף ממאמרה של ד"ר חוה שרייבר: "עקרות הלכתית: היבטים מקצועיים"[13]. ד"ר חוה שרייבר, רופאת פוריות ותיקה, אשר עובדת בעיקר עם ציבור דתי וחרדי, מציינת שבמחקר שנעשה בקרב 600 זוגות עם קשיי פוריות שהגיעו למרפאתה, נמצא ש20% מהנשים שהגיעו, טענו שהן חוששות שטבילתן חלה לאחר הביוץ, אולם לאחר הבירור נמצא, שרק כ-5% מהנשים אכן סבלו מכך. את הסיבות לאבחנה הראשונית המוטעית תולה ד"ר שרייבר, בין היתר, במקרים בהם הביוץ חל אחרי הטבילה, אולם עקב בעיה הורמונאלית לאחר הביוץ, מגיעה הווסת מוקדם מהצפוי, או במקרים שבהם הביוץ המוקדם או הדימום הממושך, מהווים סימפטום של בעיה אחרת, רצינית יותר, כגון הימצאות שרירן או פוליפ ברחם, או בעיה הורמונאלית מסוימת. כך שבעיית הפריון קיימת ללא תלות בשאלת הטבילה.

גם מאמרם של ד"ר טובה גנזל וד"ר דינה צימרמן "עקרות הלכתית – אבחון וטיפול רפואי הלכתי" (אסיא פה – פו, עמ' 63-82) מצביע על שכיחות נמוכה הרבה יותר של "עקרות הלכתית" מהנטען אצל ד"ר רוזנק, וכן שפניה לרב לשם מתן הדרכה הלכתית נכונה, מצמצמת את התופעה בצורה משמעותית.

יש לציין שגם בעבודתנו במכון פוע"ה אנו נתקלים בעובדה, שפעמים רבות מתקשרות נשים שחוששות שהן טובלות לאחר הביוץ, ולאחר שיחה איתן מתבררת אחת מהעובדות הבאות: החשש נבע משימוש בערכת ביוץ ללא קריאה מדוקדקת של ההוראות[14], האישה מחמירה על עצמה במראות מסופקים ולא עושה "שאלת רב", האישה לא קיבלה הדרכה נכונה כיצד לבצע בדיקות פנימיות והיא פוצעת את עצמה בבדיקות[15] ועוד. גם במקרים בהם מתברר שאכן יש איחור של הביוץ, פעמים רבות לקיחת תוסף תזונה טבעי שאיננו מכיל הורמונים, מצליח להביא לטבילה לפני הביוץ, כך שהמקרים בהם יש אכן צורך בהפניה לרופא, הינם מועטים באופן יחסי. בניגוד לטענת ד"ר רוזנק, שמדובר ב5% מהנשים, הרי שלאחר הורדת הגורמים הללו, ובהתחשב באחוז הכללי של הסובלים מבעיות פוריות בכלל האוכלוסייה, מדובר באחוז הרבה יותר נמוך מכלל הנשים.

כמובן שיש לברר אלו פתרונות ניתן להציע לאותן נשים, אולם הצגת הבעיה כתופעה רחבה, אשר מטרתה לנסות ולשכנע כנגד תקנות חז"ל באופן כללי, הינה מגמתית ומטעה, ואצל מרביתם המוחלט של הזוגות בעם ישראל, דווקא עצם המתנת שבעת הנקיים, תרמה לשיפור הסיכוי לכניסה להריון ולהגדלת הפוריות, ולא חלילה להפך מכך.

ו.        הפתרון הרפואי – סיכון בריאותי?

חלק ניכר מהמאמר מוקדש לסיכון הרפואי שיש בנתינת אסטרוגנים (כגון אסטרופם או פרוגינובה) לנשים לצורך דחיית הביוץ. המאמר מביא מספר מחקרים שנעשו לאחרונה בקרב נשים בגיל המעבר, אשר נטלו תכשירים עם אסטרוגן לצורך הקלה בתסמיני גיל המעבר, ואשר הגדילו את הסיכון לחלות בסרטן, בעיקר סרטן השד. לטענתו של ד"ר רוזנק, במקרה של נטילת תכשיר אסטרוגני באופן קצר טווח ושאינו רציף, ולאישה בגיל הפוריות, ההשלכות הינן חמורות ומסוכנות הרבה יותר. ישנו חשש מוגבר גם להיווצרות קרישי דם כתוצאה מנטילת תרופה זו.

גם התרופה השניה שיכולה לדחות ביוץ, האיקקלומין, עלולה להגביר את השכיחות לסרטן השד, ומלבד זאת, לעתים רבות השימוש בה כרוך בתופעות לוואי לא נעימות.

באשר לחשש הקרישיות, אכן נשים הסובלות מקרישיות יתר, מנועות לרוב מלקחת תכשירים אסטרוגנים. אולם אמירה זו נכונה ביחס לכלל התכשירים המכילים אסטרוגן, שהנפוצים שבהם הינם הגלולות המשולבות למניעת הריון. רופאים ברחבי העולם רשמו, ועדיין רושמים, גלולות כאלו למיליוני נשים ללא חשש, ואם כאשר ישנו רצון למנוע הריון הדבר לגיטימי (ולא מצאנו שהרופא אומר לאישה שתימנע מחיי אישות עקב הסיכון), כיצד קמה זעקה דווקא כשמדובר בעניין הלכתי?

מבחינה אמיתית, אכן ראוי ונכון הדבר, לפני שרופא רושם לאישה תכשיר אסטרוגני (מכל סיבה שהיא), לברר האם ישנה היסטוריה משפחתית או אישית הגורמת לחשש מפני קרישיות, ובמקרה שאכן קיים החשש, לבצע בירור קרישיות מקיף. כמו כן, אישה החוששת מפני הסיכון לקרישיות (אף שסיכון זה הינו נמוך, והראיה שלא מבצעים בדיקות קרישיות סדירות לכלל הנשים), יכולה לבקש לבצע את הבדיקות הנ"ל, ואף אם הדבר כרוך בעלות כספית – לא מצאנו שחיסכון כספי מהווה סיבה מספקת להתרת איסורים.

הטענה היותר "מפחידה" שהועלתה במאמר, הינה הגברת הסיכון לחלות בסרטן. המחבר מביא מספר מאמרים המצביעים על הקשר שבין נטילת אסטרוגן לסרטן השד. עיקר ההסתמכות היא על המחקר הגדול של ארגון הבריאות העולמי (WHI) על נטילת הורמונים לנשים בגיל המעבר, שהעלה ממצאים "מפחידים".

ראשית, יש לציין שהעלייה בשכיחות התמותה מסרטן שנצפתה בקרב הנשים שהשתתפו במחקר, הינה מזערית ביותר, 1.3 לכל 10,000 נשים[16] (קצת למעלה ממאית אחוז).

מעבר לכך, ניתוח מחודש של המחקר מעלה בעיות רבות באמינותו וברלוואנטיות שלו לטענותיו של ד"ר רוזנק:

ראשית, גיל הנשים במחקר עמד על 63 בממוצע או 18 שנה לאחר הפסקת המחזור[17]. נתוני המחקר מצביעים על כך, שבניגוד לטענת ד"ר רוזנק המשער שנתינת אסטרוגן בתקופה של פעילות הורמונאלית אצל האישה מעלה את הסיכון, ככל שמתרחקים מתקופת הפעילות ההורמונאלית, הסיכון עולה[18].

שנית, ובעיקר, העליה בשכיחות סרטן השד התגלתה רק בזרוע המחקר שכללה נתינת אסטרוגן + פרוגסטרון. לעומת זאת, בזרוע שכללה בתוכה מתן אסטרוגן בלבד, לא נמצאה שום עליה בשכיחות לסרטן השד, דבר השומט את הקרקע מכל הטענות על כך שאסטרוגן מעלה את הסיכוןם לסרטן השד.

לאחרונה, פורסמו שני מחקרים נוספים, אשר שוללים את הקשר בין מתן אסטרוגן לבין סרטן השד:

הראשון, שניתח את קבוצת הנשים שקיבלו רק אסטרוגן במחקר הWHI הנ"ל. מחקר זה כלל בתוכו 10,739 נשים, ובו נמצא שלא הייתה כלל עליה בשכיחות סרטן שד בנשים שנטלו אסטרוגן לעומת קבוצת הביקורת[19].

המחקר השני, מצא שלא רק שאין עליה בסיכון לסרטן שד בנטילת אסטרוגן, אלא שנשים שנטלו אסטרוגנים לתקופה קצרה (ובניגוד להשערת ד"ר רוזנק שהדבר מעלה את הסיכון), פחת אצלן הסיכון לסרטן שד פולשני[20].

עיון במחקרים הנ"ל, מצביע על כך, שאין לחשוש לסיכון אמיתי עקב נטילת אסטרוגנים לדחיית הביוץ לתקופה קצרה, ורומז על כך שייתכן ויש כאן ניסיון להשתמש במוסכמה ציבורית (בדבר הסיכון הקיים בהורמונים) על מנת להתנגח עם ההלכה.

התרופה השנייה לדחיית ביוץ, האיקקלומין, אכן בעייתית מעט יותר –הן מבחינת החשש להריון מרובה עוברים, והן מבחינת העלאת הסיכון לסרטן השד[21]. זוהי הסיבה לכך, שישנה אכן עדיפות לשימוש באסטרוגנים בשעת הצורך. אולם למרות זאת, בשעת הצורך, אין לפסול על הסף שימוש באיקקלומין תוך מעקב רפואי ומעקב ביוץ סדיר, שכן במידה ומדובר בשימוש במינונים נמוכים[22] ולתקופה קצרה, סיכונים אלו מצטמצמים למינימום.

במידה ומדובר באישה הנמצאת בקבוצת סיכון, כתבה לנו ד"ר חוה שרייבר, שאכן רצוי להימנע משימוש בתרופות הנ"ל, והציעה פתרון אחר:

"חשוב לדעת שיש תכשיר טפול שיכול דווקא לעזור לנשים בקבוצת סיכון זאת, והוא טמוקסיפן ציטראת TAMOXI (טמוקסי או נולבדקס) הניתן כטיפול נגד סרטן שד, אך מתפקד כמו איקקלומין על השחלות ולכן מחזק ודוחה את הביוץ. שימוש בכדור זה בטוח וכמעט ללא תופעות לוואי".

לסיכום חלק זה, מרבית הנשים שאכן בעייתן היא הביוץ המוקדם, יכולות לפתור את הבעיה באמצעות טיפול תרופתי פשוט, כאשר הניסיון להפחיד מפני ההשלכות האפשריות של טיפול כזה, מנוסח בצורה מגמתית, שאין לה ביסוס במציאות הרפואית הידועה[23]. 

ז.       פתרונות נוספים – הזרעה מלאכותית וראיה בשפופרת

ד"ר רוזנק מעלה שתי אפשרויות נוספות להתמודדות הלכתית עם הבעיה, והן החדרת צינורית שדרכה יצא דם הנידה, ולכן תחשב כ"רואה בשפופרת" שאיננה נטמאת, והזרעה מלאכותית מזרע הבעל לאשתו ללא צורך בחיי אישות. אולם הוא דוחה אותן בקצרה בכתבו ששתי שיטות אלו כמעט ואינן בשימוש כיום "אולי תודות לתחושת הציבור שאין זה רצון הקב"ה שכך נביא ילדים לעולם". שיטת השפופרת אכן איננה בשימוש, גם מכיוון שאפשרות זו לא נתקבלה להלכה כאפשרית ע"י פוסקים רבים, וגם עקב הקושי הטכני ביישומה. אולם השיטה של הזרעה מלאכותית במקום הצורך אכן מיושמת בפועל. היא אמנם פחות נפוצה, אך זאת הן משום שהשיטה התרופתית הינה קלה יותר לביצוע, והן משום שהיא איננה מוסכמת על כל הפוסקים, אולם במקרים בהם השיטה התרופתית איננה עובדת, או שלאישה ישנה בעיה רפואית ספציפית המונעת ממנה להשתמש בשיטה זו, שיטת ההזרעה אכן מיושמת בהצלחה. הטענה ש"אין זה רצון הקב"ה" איננה טענה הלכתית, ומכיוון שלדעת המתירים פתרון זה איננו כרוך בשום התרת איסור (שכן חשש בן הנידה קיים לשיטתם רק בהריון שנוצר כתוצאה מביאת איסור עם אישה נידה, והוצאת הזרע איננה לבטלה, שכן היא מיועדת לצורך קיום מצוות פרו ורבו), הרי שגם אם היה מקום לעבור על איסור דרבנן לצורך מצוות פרו ורבו (מה שהוכחנו לעיל שלא שייך במקרה של חומרת ר' זירא), זה דווקא כשאין אפשרות אחרת, וכל עוד קיימת האפשרות של הזרעה מלאכותית, אין מקום כלל לדיון בשאלת ההיתר. כיום גם אין חובה להוציא את הזרע באופן של אוננות, שכן ניתן להוציא את הזרע באופן של חיי אישות בזמן טהרתה של האישה, ולאחר מכן להקפיא אותו לשימוש בזמן הביוץ.

ח.      הטענה על פגיעה בכבוד האישה וצניעותה

טענה מרכזית נוספת אותה מעלה ד"ר רוזנק הינה העובדה שהצורך בז' הנקיים ובבדיקות שנלוות לכך, עלול לגרום לפציעות אצל האישה, מה שמעלה את שכיחות השאלות לרבנים ואת הביקורים אצל רופא גניקולוג שיבדוק מה מקור הדימום, ובכך פוגע בצניעות האישה ובכבודה.

ראשית יש לדחות בצורה חריפה מאוד את האמירה המשתמעת, ששאלת רב הינה סוג של פגיעה בכבוד האישה וצניעותה. המחשבה שיש בכך פגם בצניעות הינה תוצאה של השקפה מעוותת, ונובעת מרוחות זרות שמקומן מחוץ לבית המדרש. גם במקרים בהם ישנה בושה ללכת לשאול באופן ישיר את הרב, ניתן לפתור זאת באמצעות שליחת הבעל לשאול, העברת השאלה דרך הבלנית במקווה או דרך אשת הרב, ובמקום הצורך – השארת מעטפה בתיבת הדואר של הרב (לרבנים רבים ישנן תיבות מיוחדות לצורך כך).

גם השאלה הרפואית נפתרה בשנים האחרונות, בהן הוכשרו עשרות רבות של אחיות יראות שמיים לשמש כ"בודקות טהרה" אשר תפקידן למצוא פצעים – הן בפן הרפואי והן בפן ההלכתי. מה עוד שבמקרים בהם אכן ישנה רגישות הגורמת לפציעות, ישנה הקלה הלכתית משמעותית בכמות הבדיקות הנדרשת.

ט.      הכשלה באיסורים

ד"ר רוזנק מעלה טענה נוספת, והיא שעצם ההחמרה בהמתנת ימים נוספים מעבר לדין דאורייתא, עלולה לגרום להכשלת זוגות רבים באיסורי כרת של נידה דאורייתא, איסור אשת איש, הוצאת זרע לבטלה ועוד, ועל כן מוטב להעדיף את ביטולה של החמרה זו, וזאת על מנת להציל רבים מאיסורים חמורים יותר. לכאורה יש בטענה זו היגיון, שכן עדיף לבטל איסור קל, על מנת שלא להיכשל באיסור חמור, אולם כשנעיין בדברי ר' יצחק עראמה, בספרו עקידת יצחק על ספר בראשית (שער עשרים), נראה שעקירת האיסור חמורה הרבה יותר מאשר כשלון, אפילו במזיד:

"אמנם ישוב העניין הזה כולו והתר ספקותיו הוא בשנשים לב... בהבדל אשר בין החוטא והרשע . כי החוטא אשר ענינו הוא בלתי  כובש את יצרו הוא אשר התאווה בו לבד היא נפסדת' אמנם שכלו אינו נפסד' והרשע הוא שהתאווה והשכל בו נפסדים. אשר מזה יתחייבו עוד שני הבדלים גדולים . הא׳ שהרשע בלתי מתנחם לעולם מרעתו כי אין לו שכל שיעוררהו על זה כי גם הוא בעקר המרד. אמנם החוטא כאשר יעבור ההפעלות ההוא הגובר על שכלו הנה השכל ההוא ישיב לאיתנו ומתעצב ממעשהו ומעצבון ידיו. והשני כי החוטא ששכלו שלם אפשר לקבל רפואה כי יש התחלה בריאה ממנה יבא הבריאות. אמנם הרשע אין לו שום דבר ממנו יותחל הבריאות ולזה אין רפואה למחלתו".

כלומר כאשר אדם נכשל בחטא, עוונו חמור אולם יש לו תקנה, אולם אם האדם במודע עוקר את האיסור, הרי עוונו גדול מנשוא.

ממשיך העקידת יצחק ומדבר בנידון הדומה ביסודו העקרוני לעניינינו – מקומות בהם הסכימו למסד את הזנות של רווקות פנויות טהורות, על מנת להציל את האנשים מאיסורים חמורים של אשת איש וגויות:

"וכמה פעמים נתחבטתי על זה על אודות הנשים הקדשות שהיה איסורן רופף ביד שופטי ישראל אשר בדורנו ולא עוד אלא שכבר יאותו בקצת הקהלות ליתן להם חנינה ביניהם, גם יש שמספיקים להם פרס מהקהל כי אמרו כיוון שמצילות את הרווקים או הסכלים מחטא אסור אשת איש החמור או מסכנת הגויות מוטב שיעברו על לאו זה משיבואו לידי אסור סקילה או סכנת שריפה. ואני דנתי על זה פעמים רבות לפניהם ולפני גדוליהם והסברתי להם שהחטא הגדול אשר יעבור עליו איש איש מבית ישראל בסתר ושלא מדעת הרבים וברשות ב״ד חטאת יחיד הוא והוא שבעוונו ימות ע׳׳י ב"ד של מעלה או מטה וכל ישראל נקיים... אמנם החטא הקטן כשיסכימו עליו דעת הרבים והדת נתנה בבתי דיניהם שלא למחות בו, הנה הוא זמה ועוון פלילי וחטאת הקהל כלו...ולכן הוא טוב ומוטב שיכרתו או ישרפו או יסקלו החטאים ההם בנפשותם משתעקר אות אחד מהתורה בהסכמת הרבים".

דברים דומים מופיעים גם בשו"ת הריב"ש (סימן תכה) שדן בשאלה האם כדאי להתיר איסור דרבנן על מנת לא להיכשל באיסורי תורה חמורים, ועונה:

"ומה שנפלאת: איך לא תקנו טבילה לפנויה, כדי שלא יכשלו בה רבים? ואין כאן מקום תמה! שהרי כיון שהפנויה אסורה, כמש"כ. אדרבה! אם היתה טובלת, היה בה מכשול: שהיו מקילין באסורה; כיון שאין אסורה, אלא מדרבנן. כמו שאירע לאותו תלמיד: ששנה הרבה, ושמש תלמידי חכמים הרבה. ומת בחצי ימיו; שהיה מיקל בימי לבונה, ולא בימי נדותה. כדאיתא בפ"ק דשבת (י"ג:). וכתב ר"ת ז"ל: שאי אפשר לתלמיד ששמש חכמים הרבה, שלא ידע לדרשת רבי עקיבא (בשבת ס"ד:) בפסוק: והדוה בנדתה. לעולם תהא בנדתה, עד שתבא במים. וכיון שלא היה מקל בימי נדותה, לא היה לו להקל בימי לבונה: שהרי כיון שלא טבלה, בנדתה היא. אלא ודאי, טובלת היתה לטהרות בסוף ימי נדותה של תורה; דהיינו לאחר שבעה מתחלת ראייתה. ואחר כן, היתה סופרת שבעה נקיים, וחוזרת וטובלת לבעלה. ואותו תלמיד, כיון שטבלה טבילה ראשונה, והיא טהורה בדין תורה; היה מיקל לישן עמה בקרוב בשר, קודם מלאת לה שבעה נקיים. ופרץ גדרן של חכמים. ולכן מת בחצי ימיו. ונראה שנהגו בטבילה זו, בדורות הראשונים: משום טהרות. כמו שהיו מטבילין את הקטנות. כדאיתא במס' נדה פ' בנות כותים (ל"ב): מעשה והטבילוה קודם לאמה. ואמרינן: בשלמא דרבי ורבי יוסי, משום תרומת א"י וכו'. ועוד, דאפשר דס"ל טבילה בזמנה, מצוה. ואעפ"כ כתב הרמב"ן ז"ל: שבטלוה בדורות האחרונים, משום דהויא חומרא דאתיא לידי קולא: שיבאו בה לידי מכשול, להקל באסורא דרבנן; כמו שנכשל אותו תלמיד".

ראה מה שכתב הריב"ש, שמי שבא להקל באיסור דרבנן של שבעה נקיים נחשב לפורץ גדרן של חכמים, ומוטב להניח לאנשים להיכשל באיסורי דאורייתא של ביאה על אישה נידה, מאשר לצמצם את חומרת האיסור לדרבנן ובאופן שיבואו לזלזל בו. והוא דיבר אך ורק על עצה של טבילה ללא תשמיש בפועל, על מנת שאם יקרה כשלון הוא יהיה פחות חמור, ושלל זאת בכל תוקף, ק"ו להתיר לגמרי איסור דרבנן כדי שלא יכשלו באיסור דאורייתא, שאין לזה שום מקום על פי ההלכה.

דברים דומים נמצאים גם בשו"ת הרדב"ז (ח"ד סימן רפו):

"דבר ידוע שהנטען על האשה אסור לישא אותה הילכך אסורה היא על שמעון ולא נתיר לו אנחנו איסור הקל כדי שלא יעבור על איסור חמור".

במקרה הנידון דובר על הצעה להתיר לאדם איסור דרבנן על מנת למנוע ממנו מלהיכשל באיסור החמור של אשת איש, ואף על פי כן כתב שאין להתיר.

וכן כתב בשו"ת יהודה יעלה (ח"ב סימן קמ) בשאלה האם להתיר איסור דרבנן של חלוצה לכהן כדי שלא ימירו את דתם:

"תמיה' בעיני על חכם כמותו איך יעלה על מחשבתו כזאת הס מלהזכיר, א"כ בכל איסורי דרבנן יאמרו כן להתירם לכל קלי הדעת המתאווים למלאות תאותם מה"ט כדי שלא ימירו דת לגמרי, אתמהה, ונהפוך הוא כל איסורי דרבנן הם סייג לתורה כדי שע"י שמיר' סייגים לא יבואו להקל על איסורי דאוריית' כדנפקא לן מקרא יבמות דף כ"א ושמרתם את משמרתי עשו משמרת, ועיי' רש"י ביצה דף ב' ע"ב, ומה"ט חשיב לי' הרמב"ם לכל איסורי רבנן דאוריית' הן לקיימם ולאו דלא תסור וכו' בהל' ממרים ובס' המצות ועיי' מס' ברכות דף כ' ע"ב, ואיך ניקום אנן וניזל בתר איפכא ממש, מחשבת פיגול הוא זה... וישתקע הדבר ולא יזכר ולא יעלה על לב".

עיקר קצפו יוצא על טענה כעין זו שנאמרה כאן, שגזירה דרבנן גורמת להיכשל באיסורי דאורייתא.

אף אם היה מקום לשקול זה לעומת זה, כנגד דברי הפוסקים הנ"ל, הרי שד"ר רוזנק איננו מסתמך כלל על מחקר מסודר בנושא, אלא על תחושות בטן ו"טוקבקים" באינטרנט. האם יעלה על הדעת לפסוק הלכה על סמך דברים מעין אלו?

ודומני, שמקום טעותו החמורה של ד"ר רוזנק היא הבנתו כאילו חומרת ר' זירא איננה בגדר איסור דרבנן, אלא משהו בעל תוקף הלכתי חמור פחות, וכפי שראינו, הראשונים התייחסו לזה כאל הלכה פסוקה, אשר תוקפה הינו חמור אף יותר מאיסורי דרבנן רגילים. ואף על חומרה מתקופת הראשונים בענייני נידה כתב הרמ"א: "וכל הפורץ גדר בדברים אלו במקום שנהגו להחמיר, ישכנו נחש". כל שכן בנידון דידן, שאף אם יהיה מי שיכשל בדבר, הרי הוא בגדר חוטא שיש לו תשובה, אולם מי שרוצה לעקור את עצם תוקפו של האיסור, הרי הוא בגדר פורץ גדר, ואין לו רפואה.

י. סיכום.

1. הדין של שבעה נקיים הינו דין גמור מדרבנן, המבוסס על תקנת רבי, והרחבה נוספת שהיא חומרת ר' זירא. זהו דין גמור, וכיתר הדינים שמופיעים בגמרא, ונפסקו להלכה ללא מחלוקת בראשונים, לא ניתן לעקור דין זה. לדעת חלק מהפוסקים יש להתייחס לדין זה כמו שמתייחסים לדין גמור מדאורייתא, ולדעת פוסקים אחרים דינו כיתר איסורי דרבנן.

2. גם כאשר ישנו ביוץ לפני הטבילה, לא ניתן לעקור דין זה. נחלקו הפוסקים האם ניתן לצרף את העובדה שמדובר בדין דרבנן, לצדדים אחרים להקל, בהם לא היינו מקלים בחשש דאורייתא.

3. במרוצת הדורות, תקנה זו הגבירה את שיעורי ההריונות בעם ישראל, שכן היא הביאה לכך שאצל מרבית הנשים ליל הטבילה חל בסמוך לביוץ, מה שהעלה את סיכויי ההתעברות והפחית את החשש שתדירות חיי אישות נמוכה עלולה לגרום להחמצת הביוץ.

4. שכיחות התופעה של ביוץ קבוע לפני הטבילה נמוכה בצורה משמעותית מהמספרים שנוקבים בהם אלו שרוצים לעקור דין זה. בעזרת הדרכה הלכתית נכונה, ניתן לצמצם בצורה משמעותית עוד יותר את המקרים הבעייתיים.

5. כיום ישנם פתרונות פשוטים יחסית לדחיית הביוץ. בניגוד לנטען על ידי אנשים מסויימים, פתרונות אלו אינם מהווים סיכון לבריאות האישה, מלבד במקרים ספציפיים.

6. במקרים בהם פתרונות אלו אינם יעילים, או שהאישה נמצאת בקבוצת סיכון ספציפית ואסור לה להשתמש בתרופות המקובלות, ניתן לפתור את הבעיה באמצעות הזרעה לפני הטבילה.

7. הטענות הנוספות, על פגיעה בכבוד האישה וצניעותה ועל כך שדין זה גורם לכשלונות מרובים, מקומן לא יכירם בבית המדרש. מלבד היותן טענות דמגוגיות, שאין להן כל הוכחה, הרי שטענות אלו יוצאות מנקודת מבט של התנשאות וזלזול בדברי חז"ל והראשונים, ואינן נכונות לא בפן המציאותי, ולא בפן ההלכתי.

8. תמוה הדבר, שדווקא בתקופתנו, בה בפועל בעיית הביוץ המוקדם ניתנת תמיד לפיתרון, ישנם כאלו שמנסים לעקור דין זה, אשר קיים בעם ישראל למעלה מ1,500 שנה.



[1] עיין בשו"ת אגרות משה (אהע"ז ח"א סימן סד) שכתב: "הנה אין דרכי לעיין בהירחונים... ולכן לא היה ידוע לי שענין חמור כזה ובפרט במדינה הזאת אשר על הרבה אפשר לומר שנפשן מחמדתן ומתאוה להקל שיש להיות לזה הדין כמו בעריות שאין דורשין בשלשה כדאיתא בחגיגה דף י"א, היה נידון בירחון שהוא כדורש לפני אלפים וגם לפני אנשים פשוטים ורחוקים מיראת השם ויראת החטא ומחפשים רק לצל היתר לרמות את עצמן... אבל לידון בירחונים הוא גם לפני אנשים פשוטים והוא רחוק מלשם שמים".

והוא הדין וכל שכן בנידון דידן, והדברים מדברים בעד עצמם. ואמנם נראה שהיות ולאמצעי התקשורת ישנה השפעה ציבורית רחבה ויש להגיב גם בהם, אולם את המשא ומתן ההלכתי המפורט לא ניתן לערוך מעל גבי במות אלו.

[2] הרב קאפח אף כותב שהעיקר כשיטת הרמב"ם.

[3] יש שכתבו שדעת הרמב"ם הינה דעת יחיד, ולכן אין להתייחס אליה. גם מחבר המאמר הנ"ל, לא טרח להתייחס כלל לשיטת הרמב"ם. כאמור בגוף המאמר, גם אם מדובר בדעת מיעוט, היא איננה דעת יחיד, ויש לקחת אותה בחשבון כשדנים בנושאים אלו

[4] כגון חשש גילוי, חשש מלח סדומית וכו'.

[5] כגון אמירה לגוי לצורך הדלקת תנור – האמירה עדיין אסורה, אלא שלצורך חולה חז"ל עצמם לא אסרו אמירה לגוי.

[6] זאת למרות שהרז"ה, בהשגותיו לספר בעלי הנפש לראב"ד (שער הספירה אות ג) כותב, שהיה ראוי להחמיר, אולם בזמנינו שכל הצורך בשבעה נקיים נובע מחומרא דר' זירא, ניתן לפסוק כדעה המקילה, מכיוון שמדובר בדין דרבנן, ומחלוקת בדרבנן יש ללכת אחרי המקל. רואים שהבית יוסף לא פסק כדבריו, והתייחס למצב כאל ספק איסור כרת. על שיטת הרז"ה עיין עוד לקמן בהע' הבאה.

[7] ועיין בשו"ת שבט הלוי ח"ד סימן צז, שכתב שהתחלת החומרה הייתה מצד מנהג בנות ישראל, אולם חכמים קבלו מנהג זה וקבעוהו להלכה פסוקה לכל דבר. הסיבה שמלכתחילה האיסור התחיל במנהג הייתה, שחכמים מצד עצמם לא היו גוזרים איסור, מחמת החשש שפעמים זה יפגע בפריה ורביה (וכפי שטוען מחבר המאמר), אולם לאחר שבנות ישראל קבלו זאת על עצמן, גם חכמים יכלו לקבל זאת לאיסור. אמנם הרז"ה בספרו סלע המחלקות, השגותיו על בעלי הנפש לראב"ד (שער הספירה והבדיקה וכן שער הטבילה), מתייחס לחומרת בנות ישראל כאל מנהג שדינו קל יותר, ולכן מתיר לטבול ביום השביעי, וכן בדיעבד מסתפק בבדיקה אחת בשבעה נקיים, אולם דברי הרז"ה הללו לא נתקבלו על ידי הפוסקים, ואף הוא עצמו לא כתבם על מנת להקל רק על סמך עובדה זו, שכן בדינים אלו ניתן להקל בכל מקרה, והוא אך צירף זאת כסניף נוסף להקל, ולא בפני עצמם. ועיין בכך עוד לקמן.

[8] בשיטות השונות של הגדרת זוגות הסובלים מבעיות פוריות לעניין זה, ראה בהרחבה מאמרו של הרב גדעון וייצמן "המעמד ההלכתי של זוגות הסובלים מבעיות פוריות", תחומין כג עמ' 223-230. אמנם יש לציין שלדעת פוסקים רבים לא הותרו כל איסורי דרבנן לצורך חולה שאין בו סכנה, אלא דווקא שבותים "קלים" כגון אמירה לנוכרי, עיין על כך בשולחן ערוך אורח חיים סימן שכח סעיף יז שהביא את השיטות השונות. כמו כן, ההתייחסות לבעיות פריון כאל חולי שאין בו סכנה גם היא איננה מוסכמת. אמנם השאלה נשאלת לדעת הפוסקים המתייחסים לבעיות פריון כאל חולי שאין בו סכנה, ולשיטות המתירות כל איסורי דרבנן לצורך כך.

[9] כוונת הדברים היא שמדאורייתא לא כל דימום אוסר את האישה, אלא רק דימום שבא בהרגשה, וחכמים גזרו לאסור במקרים מסוימים גם דם שבא שלא בהרגשה. בימינו נשים רבות מדווחות שאינן מרגישות כל הרגשה בעת יצאת הדם, אפילו לא בשעת וסתן, אולם הסכמת הפוסקים שוסת ממש אוסרת מן התורה בכל מקרה, ונתנו תשובות שונות לעניין ההרגשה. עקב המבוכה והבלבול שיש בנושא זה של ההרגשות בימינו, קשה מאוד לדעת מאימתי נאסרת האישה מן התורה, וממילא אין זה מעשי כלל ליישם את שבעת ימי הנידה במציאות זו, שכן לא ידוע מאימתי יש למנות אותם.

[10] עיין על כך עוד במאמרי "איסור שבויה לכהן – ספק או גזירה?", חמדת הארץ ג, תשס"ד, עמ' 164-180, שם תליתי את מחלוקות הרמב"ם והר"ן בסוגיית איסור שבויה, בשאלה האם מדובר בספק דאורייתא רגיל, או שאין כאן ספק גמור, וחכמים גזרו לאסור אותה מחמת חשש האיסור, מה שמביא לכך שבכל מקום שהאישה מוגדרת כשבויה, עלינו להחמיר יותר מבספק רגיל.

[11] ראה במאמרה של ד"ר רונית חיימוב קוכמן "העקרות ההלכתית", הרפואה 148 עמ' 271.

[12] ישנו נתון חריג נוסף המופיע במחקר, והוא שיעור הנשים הסובלות מאי פריון על רקע מכני, אשר שואף לאפס על פי המחקר הנ"ל, ואילו בספרות מדובר על כ30-40% מכלל בעיות הפריון. אולם את הנתון הזה ניתן להסביר בכך ששני גורמים המשפיעים בצורה ניכרת על בעיות מכניות הינם דלקות באזור האגן (שרבות מהן נובעות כתוצאה מהתנהגות מינית מתירנית), והריונות קודמים, מה שמצוי פחות באוכלוסיית קריית ספר, שהינה אוכלוסיה חרדית וצעירה מאוד. כמו כן, יש לציין שבמאמרן של ד"ר גנזל וד"ר צימרמן שיובא לקמן, נטען שהדיווח על עקרות הלכתית נעשה אך ורק על סמך חישוב ימי מחזור, וללא שנתבצע מעקב מסודר אחר הביוץ, מה שמחזק את הטענה שלא ניתן להתייחס למחקר זה כאל מחקר אמין.

[13] פורסם בספר "להיות אישה יהודיה" כרך חמישי שער שני.

[14] ערכת הביוץ מזהה עליה של הורמון הLH, אשר מתחיל לעלות בדם 36-48 שעות לפני הביוץ, כך שתשובה חיובית לאחר שיום קודם נתקבלה תשובה שלילית, מעידה שהביוץ צפוי יום- יומיים לאחר הבדיקה. פעמים רבות התלונה שאנו שומעים בשיחה היא שנתקבלה תשובה חיובית ביום המקווה או יום לפניו, ולכן יש חשש מאיחור הביוץ, בעוד שתשובה כזו משמעותה שליל הטבילה הינו הזמן המתאים ביותר לכניסה להריון.

[15] זכורני מקרה, בו התקשרה אישה שהייתה נשואה כבר למעלה משלוש שנים ללא הריון. לאחר שהתברר לי שהיא מבצעת הפסק טהרה רק כעבור 9-10 ימים, חקרתי אותה כמה זמן לוקחת לה בדיקה פנימית. כששמעתי שמדובר בכעשר דקות, הפניתי אותה מיד למדריכת כלות ותיקה על מנת שתלמד אותה מחדש כיצד לבצע בדיקות. כעבור מספר חדשים היא התקשרה לשאול אלו בדיקות בהריון אנו ממליצים לבצע.

[16] תגובת האגודה הצפון אמריקאית לגיל המעבר: http://www.mednet.co.il/newsite/news_info.asp?info_id=68867&CatID=58532&site_id=14

תגובת האגודה הישראלית לגיל המעבר:

http://www.mednet.co.il/newsite/news_info.asp?info_id=68998&site_id=14

[17] תגובת האגודה הישראלית לגיל המעבר, שם.

הרצאתו של ד"ר גדעון קופרניק, כנס האגודה הישראלית לגיל המעבר: http://www.mednet.co.il/siteFiles/1/3705/48487.asp?site_id=14

[18] כך גם אמרה לנו ד"ר שרייבר, שאיננה מבינה את אמירתו של ד"ר רוזנק שגיל צעיר ופעילות הורמונאלית מגדילים את הסיכון, בשעה שהממצאים הרפואיים וההיגיון הרפואי הינם הפוכים.

[19] http://www.mednet.co.il/newsite/news_info.asp?info_id=67209&site_id=14

המקור: Chlebowski R.T et al
J Clin Oncol, 10.1200/JCO.2009.24.8799

[20] http://www.mednet.co.il/newsite/news_info.asp?info_id=72157&site_id=14&site_id=14

המקור: Jungheim E.S. et al
JAMA. 2011;305(13):1354-1355. doi: 10.1001/jama.2011.405

[21] אף על פי שלדברי ד"ר שרייבר, שאלת העליה בסיכון שנויה במחלוקת, והמחקרים שנערכו על כך העלו ממצאים סותרים.

[22] ד"ר חוה שרייבר, במאמר ששלחה למכון פוע"ה, המליצה על מינון של חצי כדור ביום במקרים כאלו.

[23] דברים מעין אלו שמעתי גם מד"ר חנה קטן ומד"ר יעקב רבינזון, רופאי נשים המתמחים בפוריות, ובעלי ניסיון וותק רב שנים. לדבריהם, העובדה שד"ר רוזנק הינו רופא נשים איננה גרומת לייחוס משקל לטענותיו הרפואיות, שכן הוא איננו רופא המתמחה בפוריות, ואילו בקרב הרופאים המתמחים בפוריות, ישנה הסכמה שאין ממש בטענותיו.


 

     

      
Created by : Media-Line.co.il | מכון פועה | Info@Puah.org.il | 026515050